הרצאה מעניינת לעובדים: מודל W.A.N.D ב-60 דקות

מתי בפעם האחרונה יצאתם מהרצאה בארגון וזכרתם ממנה משפט אחד? לא סלייד. משפט.

אני שואל את זה בלי ציניות. אני מגיע להרבה אולמות ישיבות וכיתות הדרכה, ואני רואה את אותה תמונה: שלושים אנשים שהוזמנו לשעה של העשרה, יושבים אחרי ארוחת צהריים, וחצי מהם מחזיקים טלפון מתחת לשולחן. לא מפני שהתוכן רע. לפעמים התוכן מצוין. אלא מפני שאף אחד לא תכנן את הקשב שלהם. תכננו רק את התוכן.

מי שמחפש "הרצאה מעניינת" מחפש בדרך כלל דבר אחד: שלא יהיה מבייש. שהאנשים לא יסתכלו בשעון, שהמנכ"ל שאישר את התקציב לא ישאל אחר כך מה זה היה, ושמישהו במסדרון יגיד "וואו". תכל'ס, זו בקשה סבירה לגמרי.

מה בכלל הופך הרצאה למעניינת ולא רק לנעימה?

בעיניי יש הבדל חד בין הרצאה נעימה להרצאה מעניינת. נעימה זה כשהמרצה סימפטי, הסיפורים זורמים, והשעה עוברת. מעניינת זה כשהקהל מופתע מעצמו. כשהם גילו משהו על האופן שבו הם עצמם מקבלים החלטות, מאמינים למשהו, מפספסים דבר שעמד להם מול העיניים.

אני מנטליסט. זה אומר שאני עובד שנים על הפער בין מה שאנשים חושבים שהם רואים לבין מה שקרה בפועל. ההרצאה שאני עושה בארגונים לא מסבירה קסמים, והיא גם לא הרצאת מוטיבציה עם שקופית של פסגת הר. היא לוקחת את מה שאני עושה על הבמה ומפרקת אותו לכלים שאנשים בחדר משתמשים בהם בעצמם: איך מפנים תשומת לב, איך בונים ודאות, איך מספרים משהו כך שיישמע אמין.

(ואם אני כבר מודה באמת: את החלק שבו אני מדגים ואז מסביר איך זה עבד, הקהל אוהב פחות ממה שנדמה. פליאה ופענוח הן שתי הנאות שונות, וצריך להחליט מתי לתת כל אחת מהן.)

מה זה מודל W.A.N.D?

W.A.N.D זו המסגרת שבניתי לעצמי כדי לא לאבד חדר. ארבעה רכיבים, בסדר הזה:

• W - Wonder, פליאה. רגע שבו החדר לא מבין מה קרה. פליאה היא לא קישוט, היא מה שפותח את המערכת. מוח שנתקל באי התאמה הופך פתאום סקרן.
• A - Attention, קשב. לאן העיניים הולכות, ואיפה אני מאבד אותן. זה החלק ההנדסי של ההרצאה, והוא נכתב בשניות ולא בפרקים.
• N - Narrative, סיפור. אנשים לא זוכרים מודלים, הם זוכרים מה קרה למישהו. כל רעיון בהרצאה נוסע על סיפור, אחרת הוא מתאדה עד החניה.
• D - Design of belief, עיצוב אמונה. החלק שהכי מעניין אותי מקצועית: איך נבנית ודאות אצל אדם, ולמה היא מרגישה כמו ידיעה מבפנים.

בעברית אני קורא לזה קופס"א: קשב, ודאות, פליאה, סיפור, אמונה. אותו דבר, מסודר אחרת. אני מזכיר את שני השמות כי בשיחות עם מחלקות הדרכה מישהו תמיד מבקש "את המודל", ואני מעדיף שיהיה לו שם שאפשר לרשום על לוח.

איך נראות 60 הדקות בפועל?

ההרצאה הסטנדרטית שלי היא שעה. אפשר 45 דקות, ואפשר 90 עם הפסקה, אבל שעה היא המקום שבו אני הכי שלם.

בתוך השעה אני מתכנן ארבע נקודות איפוס קשב, אחת בכל 12 עד 15 דקות. איפוס זה לא בדיחה ולא סליחה, זו שינוי מצב: הדגמה שדורשת מתנדב, שאלה שכל החדר עונה עליה בהצבעת ידיים, מעבר מדיבור לשקט. מי שמכיר את הנתון הזה מנסיון יודע שהדקה ה-13 היא הדקה שבה החדר מחליט אם הוא איתך.

מבנה טיפוסי: פתיחה עם הדגמה שאין לה הסבר, מעבר לשאלה למה זה עבד, שלושה רעיונות שכל אחד מהם נשען על סיפור מהשדה, ואז סגירה שמחזירה את הקהל לפתיחה מזווית אחרת. אני אוהב שהסוף מסביר את ההתחלה. זה מותיר תחושה שהשעה הייתה בנויה, וזה גם נכון.

למי זה מתאים?

ההרצאה עובדת טוב באירועים האלה:

• ימי גיבוש ואירועי חברה
• כינוסי הנהלה וישיבות מחלקה מורחבות
• ימי לקוחות וכנסים מקצועיים
• הדרכות לצוותי שירות, מכירות ומוקדים
• צוותי סייבר, מנעי הונאות ומחלקות סיכונים
• אירועי יום המשפחה או ערב לעובדים ולבני זוגם, בגרסה קלה יותר

עם צוותים שעוסקים בהונאות ובהתנהגות משתמשים אני מגיע לשיחה אחרת לגמרי, כי שם לא מדובר בהעשרה. מדובר בעבודה שלהם: איך אדם משוכנע לעשות משהו נגד האינטרס שלו, ואיזה סימנים מופיעים לפני זה. אם זה ההקשר אצלכם, כדאי שנדבר על הרצאה לעובדים שבנויה סביב תרחישים מהתחום שלכם ולא סביב הדגמות כלליות.

מתי עדיף שלא תזמינו אותי?

שלוש סיטואציות שבהן אני אומר את זה בשיחת הטלפון הראשונה, לפני שמישהו שולח הזמנת רכש.

אם מה שאתם צריכים זה סדנה שמשנה התנהגות. שעה שלי תזיז תודעה, לא תהליך. אם המטרה היא שאחוז ההונאות יירד ברבעון הבא, צריך תוכנית הדרכה מתמשכת, ואני לא זה שבונה אותה. אני יכול להיות הדלת שנפתחת לפניה.

אם הסלוט שלי הוא 20 דקות אחרי שעה וחצי של מצגות. קיבלתי בקשות כאלה, ולפעמים הסכמתי, ובדיעבד זו הייתה טעות שלי ולא שלהם. ב-20 דקות אני מספיק פליאה וקשב. סיפור ואמונה נשארים בחוץ, והקהל יוצא עם תחושה נעימה ובלי רעיון. אם זה הזמן היחיד שיש, אני אציע מופע קצר במקום הרצאה. זה כלי אחר, והוא עובד יפה שם.

אם החדר הוא 400 איש בלי במה מוגבהת ובלי מיקרופון סביר. להרצאה הזו יש מרכיב של קשר עין ועבודה עם מתנדבים מהקהל. באולם שבו השורה השישית לא רואה אותי, המודל קורס למרות שהתוכן זהה.

מה מזיז את המחיר?

אני לא מוכר "חבילה". מה שמשפיע על ההצעה זה אורך ההרצאה (45, 60 או 90 דקות), גודל הקהל ומבנה החלל, נסיעה ולינה מחוץ למרכז, יום בשבוע מול סוף שבוע ושעות ערב, והאם ההרצאה נבנית מהתשתית הקיימת שלי או שאני משקיע שעות התאמה לתרחישים הפנימיים שלכם. התאמה מקצועית עמוקה היא הדבר שמזיז את המספר יותר מכל, כי היא נעשית לפני האירוע ולא בתוכו. את הטווח עצמו אני נוקב מול הפרטים, ואני מעדיף לומר אותו בשיחה ולא בהבטחה באוויר.

אגב, שאלה שכדאי לשאול כל מרצה: כמה זמן הוא מבקש מראש לשיחת הכנה. מי שלא מבקש בכלל, כנראה מגיע עם אותה שעה בדיוק לכל חדר.

מה לשלוח לי

אם זה נשמע כמו הכיוון, שלחו לי בעמוד יצירת הקשר או בוואטסאפ ארבעה דברים: התאריך, העיר, מספר המשתתפים והשעה המדויקת שאני עולה בה בתוך סדר היום. אם יש לכם מטרה ספציפית ("אנחנו רוצים שהצוות יבין למה אנשים מאמינים למייל מזויף"), כתבו גם אותה במשפט אחד. מהמשפט הזה אני בונה את השעה.