סדנת גיבוש לעובדים: 90 דקות שנשארות עד יום חמישי

כמה אנשים בצוות שלך יזכרו ביום חמישי מה בדיוק קרה ביום ראשון?

אני שואל את זה כי זה בדרך כלל הרגע שבו אנשי משאבי אנוש מתכווצים קצת. מזמינים אוף סייט, סוגרים מתחם בצפון או מלון בים המלח, בונים לוח זמנים צפוף, מחפשים סדנת גיבוש לעובדים שתיתן לכל זה עמוד שדרה, ואז מגיע הבוקר שאחרי ואף אחד לא ממש יודע מה נשאר. היה כיף. כולם צחקו. מישהו נפל אחורה לתוך הידיים של עמית לעבודה. ובשורה התחתונה, זה לא נכנס לשום שיחה בצוות אחר כך.

בעיניי הבעיה היא לא שהסדנאות גרועות. הבעיה היא שרובן לא מייצרות חוויה משותפת עם שם. משהו שאפשר להצביע עליו שבועיים אחרי ולהגיד "זה כמו ההוא בסדנה". בלי זה, הגיבוש מתאדה בערך בקצב של הקפה.

אז הנה מה שאני עושה, מה זה דורש מכם, ואיפה בדיוק זה פחות טוב מאלטרנטיבות אחרות שאתם ממילא שוקלים.

מה בכלל קורה בסדנה כזאת?

אני עובד עם מודל שאני קורא לו W.A.N.D, ראשי תיבות של ארבעה דברים שקורים לכל אדם לפני שהוא משתכנע במשהו: Wonder (פליאה), Attention (קשב), Narrative (סיפור) ו-Decision (ההחלטה שאנחנו לוקחים דווקא כשאנחנו לא בטוחים). אלה לא קונספטים אקדמיים. אלה ארבעה שלבים שאני חייב לעבור עם קהל אחרת המופע שלי לא עובד, וכשהם לא עובדים אני יודע את זה תוך שלושים שניות. פירקתי את המודל לעומק גם בכתבה על הרצאה מעניינת לעובדים לפי מודל W.A.N.D, למי שרוצה לראות איך זה נראה בפורמט הרצאתי.

בסדנה אני לוקח את אותם ארבעה שלבים ומראה אותם מבפנים, על הקבוצה עצמה.

דוגמה קונקרטית לשלב הקשב, כי זה תמיד נשמע מעורפל עד שרואים. אני מבקש מכל אחד בחדר לחשוב על מילה. לא מילה שאני אומר, מילה שלהם, משהו אישי. אני מדגיש שאני לא רוצה לדעת אותה, ובאמת לא רוצה. ואז אני מבקש מאדם אחד, בדרך כלל מישהו שיושב בשורה השלישית וצוחק הכי חזק, לעלות ולעמוד לידי. אני אומר לו משפט אחד: "אל תגיד לי כלום. פשוט תחשוב עליה, ותסתכל עליי." בחדר נהיה שקט מוזר, כי כולם מבינים שהם לא רק צופים, הם גם בודקים את עצמם.

תוך דקה אני אומר לו באיזו אות המילה מתחילה. לא את המילה. רק את האות. והוא עושה את הפרצוף הזה. ואז אני עוצר, פונה לחדר, ומסביר בדיוק מה עשיתי: אילו שלוש שאלות שתלתי שלוש דקות קודם בלי שאף אחד שם לב, מה היה הטווח האמיתי של האפשרויות שלו (והוא היה צר הרבה יותר ממה שהוא חשב), ואיפה בדיוק הקשב שלו היה כשהוא בחר. הרגע הזה הוא הלב של הסדנה. הוא לא מביך אף אחד, אגב. הוא מפתיע את כולם באותה מידה, כולל המנכ"ל, וזה חלק מהעניין.

החלק של הפליאה עובד אחרת. שם אני דווקא לא מסביר. אני משאיר דבר אחד פתוח, ואנשים חוזרים אליו בהפסקה, ואז בארוחת הצהריים, ולפעמים במייל בערב. פליאה היא דבק חברתי מצוין כי היא מכריחה אנשים לדבר אחד עם השני כדי לסגור את הפער. שתי מחלקות שלא מדברות יומיום ימצאו את עצמן עומדות ליד מכונת הקפה ומנסות לשחזר את סדר האירועים. זה גיבוש, גם אם אף אחד לא קרא לזה ככה.

ומשם זה נפתח לשיחה אמיתית: איפה בעבודה שלנו אנחנו משכנעים אנשים? איך לקוח מחליט? איך צוות מחליט? מה גורם לאדם להגיד כן כשהנתונים לא השתנו?

במה זה שונה ממשחקי גיבוש רגילים?

בואו נודה באמת: רוב הצוותים כבר עשו את משחקי האמון. הם עשו חדר בריחה, הם בנו גשר מספגטי, מישהו נפל אחורה ומישהו אחר תפס. זה לא רע. זה פשוט מוכר, ובארגון שעושה אוף סייט פעם או פעמיים בשנה, המוכרוּת הורגת את האפקט.

מה שאני מביא זה משהו שרוב האנשים בחדר לא ראו מקרוב: הנדסת תפיסה, כלומר איך מכוונים קשב של אדם בלי שהוא ירגיש. זה מרתק גם אנשים ציניים, וזה בדיוק הקהל שאני הכי אוהב. מהנדסים. אנשי סייבר. אנליסטים. אנשים שבאים עם ידיים משולבות ועם "נו, בוא נראה".

היופי פה הוא שהציניות עובדת לטובתי. ככל שהם יותר חשדניים, ככה הם יותר מעורבים, כי הם מנסים לתפוס אותי. ובזה בדיוק הם נכנסים לתוך שלב הקשב בלי לשים לב.

איך זה עומד מול בישול, ODT, חדר בריחה וסדנת יצירה?

אני לא מתיימר להיות התשובה לכל יום גיבוש, ואני גם לא חושב שהאלטרנטיבות גרועות. הן פשוט עונות על צרכים אחרים. אז הנה השוואה הוגנת, כולל המקרים שבהם הייתי שולח אתכם למישהו אחר.

סדנת בישול. היתרון הגדול: כולם עושים משהו עם הידיים, אין קהל ואין במה, ובסוף יש ארוחה. זה מאוד נעים, זה מתאים גם למי שלא אוהב להיות במרכז, וזה פותר לכם גם את סעיף האוכל ביום. החיסרון: בפועל זה מתפצל לעמדות של ארבעה אנשים, וארבעת האנשים האלה הם בדרך כלל מי שממילא יושבים ביחד במשרד. אנשים חותכים בצל וממשיכים את אותה שיחה שהם מנהלים כל יום. ואם יש 60 איש, חצי מהם מגלגלים בצק וחצי מסתכלים בטלפון. מתי לבחור בזה במקום בי: כשהמטרה היא אווירה נינוחה בלי תוכן, כשהצוות קטן (עד בערך 25 איש), וכשאתם רוצים שהיום ייגמר באוכל ולא בשיחה.

ODT, כלומר פעילות שטח חוץ ארגונית. היתרון: אדרנלין, אתגר פיזי, וזיכרון חזק. חבלים, ניווט, רפסודות. כשזה מנוהל טוב זה באמת מייצר רגעים שנשארים. החיסרון: זה מסנן אנשים. מי שיש לו ברך בעייתית, מי שבהריון, מי שפשוט לא רוצה להירטב מול הבוס שלו, מוצא את עצמו בצד. ראיתי מספיק ימי גיבוש שבהם שליש מהצוות ישב על ספסל וצילם את השאר. חוץ מזה זה תלוי מזג אוויר, וביולי בשפלה בשתיים בצהריים זה פשוט אכזרי. מתי לבחור בזה: צוות צעיר יחסית, הומוגני פיזית, ויום שלם בחוץ בעונה שפויה.

חדר בריחה. היתרון: שיתוף פעולה אמיתי תחת לחץ זמן, ולפעמים זה חושף מנהיגות לא צפויה. אנשים לומדים משהו על מי מקשיב למי. החיסרון: הקיבולת. חדר מחזיק 6 עד 8 אנשים, אז 50 עובדים זה שבעה חדרים ושבע חוויות נפרדות שאי אפשר לדבר עליהן ביחד. בנוסף, מי שחזק בחידות שולט, ומי שלא, עומד בפינה שעה. ואם רבע מהצוות כבר עשה את החדר הזה, ההפתעה מתה. מתי לבחור בזה: צוות של עד 12 איש, אחר הצהריים קצר, ואף אחד לא צריך להעביר מסר.

סדנת יצירה (קרמיקה, ציור, נגרות). היתרון: מרגיע, שוויוני, וכולם יוצאים עם אובייקט פיזי שיושב על השולחן במשרד ומזכיר את היום. זה למעשה החיסרון היחיד שאני מקנא בו, כי אובייקט הוא תזכורת מצוינת. החיסרון: זה שקט מדי בשביל גיבוש. אנשים שוקעים בעבודה האישית שלהם ומדברים מעט, ובסוף היום כל אחד חווה חוויה פרטית בחדר משותף. מתי לבחור בזה: צוות אחרי רבעון קשה שצריך לנשום, לא צוות שצריך להתחבר.

ומה אצלי. היתרון: כולם בחדר אחד, רואים את אותו דבר באותו רגע, ויוצאים עם שפה משותפת ועם תוכן שאפשר להשתמש בו בפגישת מכירה למחרת. זה עובד מ-20 איש ועד כמה מאות, בלי לסנן אף אחד פיזית, ובלי תלות במזג אוויר. החיסרון, ואני אומר אותו בלי לייפות: זה לא פעילות ידיים. אנשים יושבים רוב הזמן. אם הצוות שלכם יושב מול מסך כל השבוע ומה שהוא צריך זה לזוז, אני לא התשובה הנכונה, ועדיף שתשלבו אותי אחרי פעילות פיזית ולא במקומה. השילוב הזה, בוקר בחוץ ואחר הצהריים אצלי בחדר, הוא בעיניי הלו"ז הכי חזק שיש.

לכמה זמן ולכמה אנשים זה מתאים?

הפורמט הקצר הוא 60 דקות. זה בעיקר הרצאה לעובדים עם הדגמות, פחות עבודה בקבוצות, והיא מתאימה כשלוח הזמנים דחוס והיא רק אחד מחמישה דברים ביום.

הפורמט שאני מעדיף הוא 90 דקות, כי אז יש מקום גם לחלק שבו הקבוצה עצמה מנסה. אנשים מנסים להשפיע אחד על השני, נכשלים, מבינים למה, ומנסים שוב. זה החלק שנשאר.

לגבי גודל: עד בערך 40 איש זה אינטימי ואפשר לעבוד כמעט עם כל אחד בחדר. בין 40 ל-120 זה עדיין עובד מצוין אבל זה הופך ליותר במתי ופחות סדנתי. מעל 150 אני אומר את זה מראש: תקבלו הרצאה מצוינת, לא סדנה. אל תשלמו על דבר אחד ותקבלו דבר אחר.

האירועים שזה מתאים להם, כדי שיהיה פשוט לסרוק:

• ימי גיבוש, ימי צוות ואוף סייט של חברות
• כנסי חברה, ימי מחלקה ואירועי סוף שנה של אמן חושים לאירוע חברה
• אירועים פרטיים ומסיבות בבית
• חתונות
• בר מצווה ובת מצווה, שם זה כבר מופע ולא סדנה

אם מה שאתם מחפשים זה בעצם ערב ולא בוקר של תכולה, שווה לקרוא איך בוחרים מופע לאירוע חברה נכון, ואם מדובר באירוע משפחתי, הכתבה על מתי בערב החתונה מופע חושים באמת עובד תחסוך לכם התלבטות על לוח זמנים.

מתי עדיף לא להזמין אותי?

שלוש סיטואציות, ואני אומר אותן מראש כי עדיף לאכזב בטלפון מאשר באולם.

אחת: אם יש בצוות קונפליקט אמיתי. אם שתי מחלקות לא מדברות, אם הייתה מערכת פיטורים לפני חודש, אם יש כעס באוויר, סדנה אצלי לא תפתור את זה. היא תייצר שעה וחצי נעימה שאחריה הכעס יחזור בדיוק באותו גובה. למצבים האלה צריך מנחה ארגוני, לא אמן חושים. אני אומר את זה הרבה ואני לא מתנצל על זה.

שתיים: אם המטרה היא תוצר. אם אתם צריכים לצאת מהיום עם מפת דרכים לרבעון, תביאו מנחה תהליכים. אני מייצר אנרגיה, שפה משותפת ושיחה. לא מסמך.

שלוש: אם זה בחוץ, בצהריים, ליד בריכה, בלי הגברה. אני יכול לעבוד בתנאים גרועים, אבל קשב זה משאב פיזי, וקהל שעומד בשמש עם כוס בירה ביד לא יכול לתת לי אותו גם אם הוא רוצה. השעה והחלל קובעים יותר ממה שנראה.

כמה זה עולה?

השאלה לגיטימית לגמרי ואני לא אוהב כשמתחמקים ממנה, אז קודם כל הבהרה מבנית שחוסכת הרבה בלבול: אני לא מתמחר לפי משתתף. הרבה סדנאות בשוק מתומחרות במודל של סכום לאדם, מה שאומר שככל שתביאו יותר עובדים כך תשלמו יותר. אצלי זה סכום אחד לאירוע. 30 איש או 130 איש, המספר לא משתנה בגלל הראש הנוסף שנכנס לחדר. מה שכן משנה אותו:

• אורך הפורמט: 60 דקות מול 90 דקות מול חצי יום עם שני מפגשים נפרדים.
• גודל הקהל וההפקה סביבו: 30 איש בחדר ישיבות לא דורש הגברה ומסכים. 200 איש באולם כן, וזה מוסיף זמן התארגנות ולפעמים טכנאי.
• מיקום ונסיעה: מרכז הארץ מול אילת או רמת הגולן. ארבע שעות נסיעה לכל כיוון הן יום עבודה שלם, לא שעה וחצי, וזה מתומחר ככה.
• יום בשבוע ושעה: אמצע שבוע בבוקר הוא הקצה הנוח של הטווח. מוצאי שבת וערבי חג הם הקצה השני, ולא בגללי אלא בגלל הביקוש על אותו ערב.
• התאמה אישית: אם אתם רוצים שהתכנים ייתפרו לעולם התוכן שלכם, זו עבודת הכנה מולכם לפני, בדרך כלל שיחה אחת או שתיים ולפעמים חומר שאני קורא.

הטווח המעודכן עצמו, במספרים, נמצא בעמוד אמן חושים מחיר, ואני מעדכן אותו שם ולא כאן כדי שלא תסתמכו על מספר ישן. אני גם לא אתן טווח רחב מדי בכוונה, כי טווח רחב מדי הוא דרך מנומסת לא לענות. מה שזה אומר זה שאם תשלחו לי שלושה נתונים, תאריך, עיר וכמה אנשים, תקבלו מספר אחד, לא "תלוי".

מה הצוות באמת לוקח מזה?

תכל'ס? שתי שכבות.

הראשונה פשוטה: הם צחקו, הם הופתעו, ומישהו מהם עמד מולי מול כל החברה ויצא מזה טוב. זה גיבוש. זה עובד כי בני אדם מתחברים דרך הפתעה משותפת, לא דרך תרגיל.

השנייה יותר מעניינת. אחרי שאתה רואה מקרוב איך אפשר לכוון לך את הקשב, אתה מתחיל לשים לב לזה בעצמך. בפגישת מכירה. במייל ששלחת. בשיחה עם הבוס. היו לא מעט פעמים שבהן שבועיים אחרי, מישהו מהצוות כתב לי שאלה על משהו שקרה לו מול לקוח. זה הסימן הכי טוב שהחומר נכנס.

ולפעמים זה פשוט נשאר כבדיחה פנימית במחלקה במשך חודשים, וגם זה בסדר גמור. בדיחה פנימית היא סוג של גיבוש, בלי שאף אחד נפל אחורה.

ההחלטה הכי שימושית שאתם יכולים לקבל עכשיו היא לא איזה דובר להביא, אלא באיזו שעה ביום הסדנה תתקיים. תבחרו קודם את החלון בלוח הזמנים, ואז נדע ביחד אם זה 60 דקות, 90 דקות או בכלל מופע אמן חושים בערב במקום סדנה בבוקר.

וכשיש לכם את זה, שלחו לי בעמוד צור קשר או בוואטסאפ שלוש שורות: תאריך, עיר, וכמה אנשים. אני אחזור עם מה שמתאים, וגם עם מה שלא.