אמן חושים למופע במה: איך בוחרים באמת?

אתם מחפשים "אמן חושים", ובתוך דקה וחצי אתם כבר ברשימה של מאה שמות. לכל אחד יש חליפה, לכל אחד יש "100% הפתעה", ולכל אחד יש וידאו שבו קהל צוחק ומוחא כפיים. תכל'ס, כולם נראים אותו דבר. אז איך אתם אמורים להחליט מי יעמוד מול מאתיים אנשים בערב שאתם אחראים עליו?

אני עושה את זה כבר שנים. הופעתי בתחרות FISM (אליפות העולם של הענף, מתקיימת אחת לשלוש שנים), מדורג שביעי בעולם בדיסציפלינה שלי, והופעתי בנטפליקס. אני כותב את זה לא כדי להרשים אתכם, אלא כדי שתדעו מאיפה אני מדבר כשאני אומר את הדברים הפחות נעימים בהמשך.

מה זה בכלל "אמן חושים", ומה ההבדל בינו לבין מנטליסט?

בפועל, בישראל, אלה שני שמות לאותו מקצוע. מנטליזם הוא המונח המקצועי המקובל בעולם, ו"אמנות חושים" הוא התרגום העברי שהשתרש כאן לפני עשורים והפך למילה שאנשים מחפשים. אין ביניהם הבדל של תוכן. יש הבדל של אווירה: מי שקורא לעצמו אמן חושים בדרך כלל מכוון לאירועים בעברית, וזה בסדר גמור.

מה שכן חשוב להבין זה שמתחת לכותרת הזאת מסתתרים לפחות ארבעה מקצועות שונים לגמרי. יש מי שעושה קריאת מחשבות בימתית מול קהל גדול. יש מי שעושה קלוז אפ, כלומר עבודה מקרוב סביב שולחנות. יש היפנוזה בימתית (אנשים על הבמה מתנהגים בצורה מצחיקה, ז'אנר בפני עצמו). ויש מי שעושה מופע מבוסס סיפור, שבו ההפתעה היא רק חצי מהעניין.

אלה ארבעה ערבים שונים לחלוטין. לפני שאתם משווים בין שמות, כדאי לדעת איזה מהם אתם רוצים.

למה כל אמני החושים נשמעים אותו דבר, ואיך בכל זאת מבדילים?

בואו נודה באמת: הרוב המכריע של הסרטונים בענף מצולמים באותו אופן. קלוז אפ על פנים מופתעות, מוזיקה שמתגברת, וקאט. אי אפשר ללמוד מזה כמעט כלום.

מה שכן אפשר לבדוק:

• סרטון רצוף. בקשו קטע של שלוש עד חמש דקות בלי עריכה. מי שיש לו כזה, יש לו מופע. מי שיש לו רק קליפ של ארבעים שניות, יש לו טריקים.
• מי הקהל בסרטון. אירוע חברה בעברית זה לא ערב לקוחות בלועזית וזה לא חתונה. תבקשו לראות אירוע שדומה לשלכם.
• מה קורה כשמשהו לא עובד. שאלו את זה ישירות. בכל מופע יש רגע שמתפקשש, מתנדב שלא משתף פעולה, מיקרופון שנופל. התשובה תגיד לכם יותר מכל דף אינטרנט.
• האם הוא שואל אתכם שאלות. אם בשיחה הראשונה אף אחד לא שאל אתכם מי הקהל, בן כמה, מה קרה בחברה השנה ומה קורה בערב לפני ואחרי, אתם עומדים לקבל מופע מדף.

איפה בדיוק לשים את המופע בתוך הערב?

זה בעיניי ההחלטה שהכי משפיעה על התוצאה, ורוב האנשים לא חושבים עליה בכלל.

מנטליזם עובד על קשב. הכל בנוי על זה שמאתיים אנשים מסתכלים על אותו דבר באותו רגע. ברגע שיש בופה פתוח בצד, בר פעיל מאחור, או אנשים שנכנסים ויוצאים, הקשב מתפצל והמופע מאבד חצי מהעוצמה שלו. הקסם לא נשבר, הוא פשוט מתמסמס.

לכן: אחרי המנה העיקרית, לפני הקינוח, כשכולם יושבים. לא אחרי ארבע נאומים ברצף (הקהל כבר שרוף), ולא ראשון כשחצי מהאולם עוד בחניה. אם אתם חייבים לשים אותי אחרי מנכ"ל שמדבר עשרים דקות, תגידו לי מראש. אני בונה את הפתיחה אחרת.

הזמן עצמו: מופע במה טיפוסי נע בין ארבעים לשישים דקות. מתחת לשלושים זה נהיה רצף של אפקטים בלי נשימה, ומעל שבעים דקות הקהל מתחיל להזיז כיסאות. אני מעדיף מבנה שיש בו עלייה, לא רשימה.

מה אני צריך להכין באולם?

רשימה קצרה, וכולה מהניסיון:

• מיקרופון ראש ולא כף יד. שתי הידיים שלי עסוקות כל הזמן, וכף יד הורגת חצי מהעבודה.
• תאורה על הפנים. מנטליזם הוא אמנות של הבעות. אם אני בצללית, אין מופע. תאורה צבעונית יפה על הבמה ופנים חשוכות זו הטעות הכי נפוצה שאני רואה.
• קו ראייה. עמודים באמצע האולם, מסך ענק שמסתיר, שולחנות מאחורי הבמה. לכו לאולם, שבו על הכיסא הכי רחוק ותבדקו מה רואים משם.
• קהל שיושב. אפשר לעשות מופע לקהל עומד, אבל זה מופע אחר, קצר יותר ורועש יותר.

(ואם יש מסך וידאו עם מצלמה חיה, מצוין. זה משנה סדר גודל באולמות של יותר ממאתיים איש.)

מתי כדאי לכם להזמין מישהו אחר?

הנה החלק שעולה לי משהו להגיד.

אם אתם רוצים ערב שבו מתנדבים על הבמה מתנהגים כמו תרנגולות והקהל מתגלגל מצחוק, אני לא האיש. זו היפנוזה בימתית, זה מקצוע בפני עצמו, ויש אנשים מצוינים שעושים אותו. אני לא עושה אותו.

אם האירוע שלכם הוא קוקטייל עומד בגינה עם מוזיקה חיה, בלי במה ובלי מערכת הגברה, מופע במה יתרסק שם. במצב כזה עדיף קלוז אפ בין השולחנות, וגם את זה לא כל אחד עושה טוב.

ואם הקהל הוא ילדים בני שמונה, תחפשו אמן שעובד עם ילדים. מנטליזם מבוסס על ספק, על זה שאדם בוגר יושב ומנסה לפתור משהו בראש. ילדים לא נמצאים שם, והם צודקים.

אגב, גם בתערוכות אני עובד בפורמט אחר לגמרי (סבבים קצרים שנועדו לעצור אנשים במעבר), וזה לא אותו מופע. מי שמוכר לכם אותו מופע לכל סיטואציה, כנראה לא באמת מתאים אותו לאף אחת מהן.

ומה עם השאלה שכולם שואלים: זה אמיתי?

אני לא טוען לכוחות על טבעיים. אני חוקר תפיסה: איך אנשים מקבלים החלטות, איפה הקשב שלהם נופל, ואיך נבנית תחושת ודאות במוח לפני שהיא נבדקת. מה שזה אומר זה שהמופע הוא הדגמה חיה של מנגנונים אמיתיים, גם אם הדרך שבה הם מוצגים היא בידורית.

היופי פה הוא שדווקא ההודאה הזאת מחזקת את החוויה. כשאדם יודע שאין קסם, והוא עדיין לא מצליח להסביר איך ידעתי מה חשב, השאלה שנשארת איתו למחרת בבוקר חדה יותר. בעבודה שלי אני עובד לפי חמישה מרכיבים שאני קורא להם קופס״א: קשב, ודאות, פליאה, סיפור, אמונה. זה גם מה שאני מלמד כשאני מוזמן להרצות בחברות, ובאותה מידה זה מה שמחזיק מופע במה.

אז מה עושים עכשיו?

לפני שאתם מרימים טלפון לאף אמן חושים, תענו לעצמכם על שתי שאלות. ראשית, באיזה רגע מדויק בערב המופע נכנס, ומה קורה חמש דקות לפניו. שנית, מה אתם רוצים שהאנשים יספרו אחד לשני במסדרון למחרת בבוקר. אם התשובה השנייה היא "היה כיף", כל אחד מהרשימה יעשה את העבודה. אם התשובה היא משהו ספציפי יותר, על החברה, על הרגע הזה, על הקבוצה הזאת, תגידו את זה בשיחה הראשונה ותראו מי מקשיב.

בשורה התחתונה: אתם לא בוחרים טריקים. אתם בוחרים את מי שאמור להחזיק מאתיים אנשים בשקט מוחלט לארבעים דקות. תשאלו את עצמכם מי מהשמות ברשימה נשמע כמו מישהו שיודע לעשות את זה, ולא רק להפתיע.