מופע לאירוע חברה: איך בוחרים נכון
כמה הצעות מחיר יש לך כרגע בתיבה?
אם את מנהלת משאבי אנוש שמפיקה אירוע חברה, אני מנחש שקיבלת רשימה של אמנים, עוד רשימה של סטנדאפיסטים "לכל תקציב", ומישהו הציע לך גם מופע קרקס. כולם נשמעים טוב בטלפון. כולם שולחים סרטון של שתי דקות עם קהל שצוחק. ואת צריכה להחליט מי מהם יעבוד דווקא בערב הזה, בחדר הזה, מול האנשים האלה.
אני עושה את זה כבר הרבה שנים, ואני רוצה לתת לך את מה שאני יודע מבפנים. גם את החלקים שלא מחמיאים לי.
למה בכלל צריך מופע באירוע חברה? יש כבר אוכל ודי־ג'יי
בואו נודה באמת: רוב אירועי החברה בנויים על אותה שרשרת. קבלת פנים, דברי מנכ"ל, אוכל, מוזיקה, הביתה. השרשרת הזאת עובדת, אבל היא לא מייצרת רגע משותף. אנשים אוכלים עם הצוות שלהם, מדברים עם מי שהם מדברים איתו ממילא, ונוסעים.
המופע הוא הדבר היחיד בערב שכל האולם מסתכל עליו באותו רגע. זו הסיבה האמיתית שמזמינים אותו. לא בשביל "בידור", אלא בשביל חמישים דקות שבהן מאתיים אנשים חווים את אותו דבר בדיוק ואז מדברים עליו אחר כך במסדרון.
מה שזה אומר זה שהשאלה הנכונה היא לא "מי מצחיק", אלא "מה אני רוצה שיישאר מהערב". אלה שתי שאלות שונות לגמרי, והן מובילות לשתי בחירות שונות לגמרי.
סטנדאפ או אמן חושים? מה ההבדל בפועל
אני מנטליסט, אז יש לי אינטרס. אבל אני אנסה להיות הוגן, כי בעיניי חצי מהאירועים שאני שומע עליהם היו צריכים סטנדאפיסט ולא אותי.
סטנדאפ עובד מצוין כשהקהל מגובש, יושב, שבע, ומוכן לצחוק. הוא זול יותר להפקה (מיקרופון וזהו), והוא מהיר להתחלה. החיסרון: הוא תלוי לגמרי בהתאמה בין ההומור של האמן לתרבות של החברה. ראיתי ערבים שבהם בדיחה אחת על נושא רגיש הפילה את כל הסט. וקהל שמורכב ממטה בתל אביב ומרצפת ייצור בצפון לא בהכרח צוחק מאותם דברים.
מנטליזם עובד אחרת. הוא לא מבקש מהקהל להסכים איתי, הוא מבקש מהקהל להיות סקרן. זה סף כניסה נמוך יותר. אדם שלא מבין את השפה עד הסוף, או שהגיע עייף אחרי משמרת, עדיין נשאב פנימה כי הוא רוצה לדעת איך זה קרה. וזה עובד גם בקהל מעורב מבחינת גיל, מגזר ותפקיד.
אגב, גם אצלי יש הרבה צחוק. פשוט הצחוק מגיע מהתגובות של האנשים שעולים אליי, לא מהטקסט שכתבתי בבית.
מה בדיוק צריך לבדוק לפני שסוגרים אמן?
אלה הדברים שאני שואל בעצמי כשמתקשרים אליי, ורובם לא קשורים אליי בכלל:
- מתי בדיוק המופע בסדר היום. מופע שמתחיל אחרי המנה העיקרית הוא חיה אחרת ממופע שמתחיל בעשר בלילה אחרי שהבר נפתח. אני מבקש לא לעלות אחרי שהבר פתוח שעה. זו לא גחמה, זה פיזיקה של קשב.
- האם יש במה מוגבהת. מעל בערך מאה איש בלי במה, השורות האחוריות רואות עורף. במסעדות זה נפוץ מאוד.
- מי מדבר לפניי. אם המנכ"ל נואם עשרים דקות על יעדי הרבעון ואז אני עולה, אני מתחיל בחוב. אפשר לפתור את זה בסדר אחר.
- תאורה על הקהל, לא רק על הבמה. במופע שמבוסס על השתתפות אני חייב לראות פרצופים. חדר שבו כל הפנים בחושך הוא חדר שבו אני עובד עיוור.
- יש מסך מאחוריי שמקרין את הלוגו כל הערב? ברוב המקרים עדיף לכבות אותו בזמן המופע. הוא גונב עין.
ההצעות שאת מקבלת בדרך כלל לא נוגעות בשום דבר מהרשימה הזאת. הן נוגעות באורך המופע ובמחיר. תכל'ס, אורך המופע הוא הפרמטר הכי פחות חשוב מבין כל אלה.
מתי כדאי לך לא להזמין אותי
הנה החלק שעולה לי משהו.
אם האירוע שלך הוא מסיבת רחוב או קוקטייל עומד ללא נקודת התכנסות, מופע במה שלי הוא בזבוז כסף. אנשים עומדים, מחזיקים כוס, מדברים. בסיטואציה כזאת אני מציע קסמים קרובים בין השולחנות, לא מופע. וזה מוצר אחר לגמרי.
אם המטרה שלך היא לפרוק מתח אחרי תקופה קשה בחברה, ואת רוצה שאנשים פשוט יצחקו עד דמעות וישכחו, סטנדאפיסט טוב יעשה את זה יותר טוב ממני. אני יוצר סקרנות ופליאה, וזה לא בדיוק אותו שריר.
ואם יש לך פחות מארבעים משתתפים בחדר קטן, מופע במה מלא מרגיש מנופח. שם עדיף פורמט אינטימי, יושבים במעגל, בלי הגברה. ניסיתי פעם להעלות מופע במה מלא לקבוצה של עשרים ושמונה אנשים במשרד עם תקרה נמוכה. זה עבד, אבל זה עבד למרות הפורמט ולא בזכותו. לא הייתי חוזר על זה.
איך יודעים שהמופע באמת התאים לחברה ולא סתם היה נחמד?
יש לי מדד פשוט, והוא לא סקר שביעות רצון.
אם שבוע אחרי האירוע אנשים עדיין מתווכחים ביניהם על מה שקרה שם, המופע עבד. אם הם אומרים "היה נחמד", המופע היה נחמד. זה הבדל אמיתי, וכמנהלת משאבי אנוש את מרגישה אותו טוב יותר מכל אחד אחר בחברה.
היופי פה הוא שאפשר להשפיע על זה מראש. כשאני מקבל חצי שעה של שיחה עם מי שמכיר את הארגון, אני יכול לשתול פנימה דברים שרק העובדים שלכם יבינו. שם של פרויקט. בדיחה פנימית על מערכת שכולם שונאים. ההבדל בין מופע גנרי למופע שמרגיש כאילו נבנה לחדר הזה הוא בדרך כלל בין עשר לחמש עשרה דקות של שיחת הכנה. זה הכל.
אני עובד גם מול חברות בתחום מניעת הונאות וניתוח התנהגות, ומשם הגיעו כמה מהקטעים הכי חזקים שיש לי. אנשים אוהבים לראות איך מטעים אותם כשהם יודעים שמטעים אותם. במיוחד אנשי טכנולוגיה, שבטוחים שהם חסינים (הם לא, וזה החלק המהנה).
מה עם אירועי תערוכה וכנסים, זה אותו דבר?
לא. ביתן בתערוכה הוא סביבה עוינת: רעש, אנשים בתנועה, אף אחד לא התחייב להישאר. שם המטרה היא לעצור אדם שהולך למקום אחר ולהחזיק אותו שלוש דקות עד שנציג מגיע אליו. זה מיומנות אחרת, ציוד אחר, ומבנה אחר לגמרי.
אם את מפיקה גם כנס וגם ערב גיבוש, אל תניחי שאותו פורמט מתאים לשניהם. הרבה פעמים אותו אמן יכול לעשות את שניהם, אבל לא באותה צורה, וכדאי לוודא שהוא באמת מפריד ביניהם ולא מוכר לך אותו דבר פעמיים.
אז מה עושים עכשיו
לפני שאת חוזרת לתיבת המייל, תחליטי דבר אחד: מה את רוצה שיישאר מהערב.
אם התשובה היא "שיצחקו וישחררו", לכי על סטנדאפ, ותבקשי מהאמן לשמוע דוגמאות מקהל שדומה לשלך מבחינת גיל והרכב. אם התשובה היא "שידברו על זה אחר כך ושכולם ירגישו חלק מאותו רגע", מנטליזם או מופע השתתפותי אחר ישרת אותך יותר טוב.
ואם את עדיין לא בטוחה, יש שאלה אחת שתמיין לך את כל ההצעות תוך חמש דקות: תשאלי כל אמן ברשימה מה הוא צריך לדעת על החברה שלך לפני שהוא עולה. מי שעונה "כלום, זה עובד בכל מקום" נתן לך תשובה. מי שמתחיל לשאול אותך שאלות נתן לך תשובה אחרת.
בשורה התחתונה, את לא מזמינה מופע. את מזמינה חמישים דקות שבהן אף אחד לא מסתכל בטלפון. תבחרי לפי זה.