מופע חושים בתל אביב: מה האולם עושה למופע

אתם מחפשים אמן חושים בתל אביב, וכנראה יש לכם תאריך, אולם או מרפסת עם נוף, ושאלה אחת שמטרידה: האם הדבר הזה יעבוד בחדר שלנו, מול האנשים שלנו, בשעה שהוקצתה לו?

זו השאלה הנכונה. באמת.

כי תכל'ס, בכל עיר בישראל יש מי שיבוא ויעשה מופע. מה שמייחד תל אביב זה לא הקהל (קהל זה קהל, גם ברמת גן) אלא החדרים. תל אביב היא עיר של מרתפים שהוסבו לבארים, גגות שהוסבו לחללי אירוח, לופטים בגובה ארבעה מטרים עם חלונות זכוכית שפונים לרחוב סואן, ואולמות כנסים במלונות שנבנו לפאנלים ולא למופעים. כל אחד מהם עושה משהו אחר למופע שנכנס אליו.

אני עובד עם מופע במה שנקרא שמונה שקרים. השם הוא לא כותרת שיווקית, הוא תיאור מדויק של המבנה: שמונה נקודות שבהן אני אומר לקהל משהו שאינו נכון, מסמן את זה מראש, וממשיך. בסוף הם יודעים בדיוק כמה פעמים שיקרתי. הם לא יודעים איפה. בין הפער הזה לבין מה שקורה על הבמה, שם המופע חי.

למה בכלל חשוב שהאמן יכיר את החדר בתל אביב?

בואו נודה באמת: רוב מה שהורג מופעים זה לא איכות המופע. זו לוגיסטיקה שאף אחד לא חשב עליה בזמן.

דוגמה קונקרטית. מופע חושים חי על קרבה. אני צריך שהאדם בשורה הראשונה ירגיש שהוא בתוך זה, ושהאדם האחרון יראה את הפנים שלי מספיק טוב כדי לזהות רגע של היסוס. הנקודה שבה זה נשבר, בחדר בלי מסך ובלי מצלמה, היא בערך מעבר לשורה השתים עשרה. מעבר לזה אני הופך לצללית שמדברת. אפשר לפצות עם מסך, עם במה גבוהה, עם סידור מושבים ברוחב במקום בעומק. אבל צריך להחליט על זה לפני שמישהו מזמין כיסאות.

עוד דוגמה: תקרה. במרתף תל אביבי טיפוסי, גובה נטו מהרצפה זה לפעמים 2.40 מטר עם צינורות. אני לא צריך גובה בשביל טריקים גדולים (אין אצלי טריקים גדולים), אבל אני כן צריך שקהל יושב יראה מעל ראשים. בחדר נמוך זה אומר במה, ואם אין במה זה אומר סידור אחר לגמרי.

ודבר שלישי, שהוא הכי תל אביבי שיש: רעש רחוב. גג על אבן גבירול בשמונה בערב זה חלל אקוסטי אחר לגמרי מגג באיזור התעשייה. מופע שבנוי על שקט, על משפט שנאמר בחצי לחישה, זקוק למערכת הגברה שמכסה את הרחוב. לא רמקול בלוטות'.

מה בעצם קורה במופע שמונה שקרים?

אני מנחש שאתם רוצים לדעת מה הקהל יראה, לא איך זה עובד. בצדק.

המופע נע בין קריאת התנהגות, השפעה על החלטות, ורגעים שנראים כמו קריאת מחשבות ממש. אבל השלד שמחזיק אותו הוא רעיוני: כל בני האדם משקרים, ובני אדם גרועים בלזהות את זה. מה שזה אומן זה שאני לא מוכר לקהל "כוחות". אני מוכר להם משהו מטריד יותר: שהמערכת שבה הם משתמשים כדי להחליט למי להאמין פחות אמינה ממה שהם חושבים.

הקהל מגלה את זה על עצמו, לא ממני. ואז זה נשאר.

בפועל, המשתתפים על הבמה הם אנשים מהחדר. לא זרים שהוצנחו. בערב חברה זה אומר שהמנהלת מהכספים ומנהל המכירות מגלים דברים אחד על השני, ובחתונה זה אומר שהדוד שמדבר הכי חזק סוף סוף מרוויח את הבמה. בעיניי זה הרווח האמיתי מהמופע: הוא מייצר סיפור פנימי שהחדר ידבר עליו למחרת, ולא אנקדוטה על "היה אמן חושים".

איך מתמחרים ומתכננים מופע כזה בעיר?

אני לא הולך לזרוק פה מספרים, כי מספר בלי חדר, בלי תאריך ובלי משך זמן הוא בדיחה. אבל אני כן יכול לומר מה מזיז את התכנון:

• מספר האנשים. שלושים איש בסלון ומאתיים וחמישים באולם זה שני מופעים שונים, לא אותו מופע בעוצמה אחרת.
• מתי בערב. מופע לפני האוכל, בקהל מרוכז, זה מקום אחד. מופע אחרי המנה העיקרית והבר הפתוח זה מקום אחר לחלוטין, וצריך לבנות אותו קצר יותר וקולני יותר.
• אם יש מסך. מסך משנה גם את הבחירה של החומר עצמו, כי דברים קטנים בכף היד הופכים לאפשריים.
• שפה. בתל אביב, כמעט תמיד יש בחדר גם דוברי אנגלית. אני צריך לדעת מראש אם המופע דו לשוני, כי זה משנה קצב.

נקודה שאני מקפיד עליה: אני מגיע להתקנה ובדיקת סאונד לא פחות משעה לפני, וזה לא גמישות. בחדר עם רעש רחוב אני מבקש שעה וחצי. מי שמנסה לדחוס את בדיקת הסאונד לעשר דקות בין מנה לקינוח בעצם מבקש ממני להופיע עוצמות אחרות מאלה שתכננתי.

מתי לא כדאי לקחת אותי, ומה כן לקחת במקום?

זה החלק שעולה לי משהו לומר, אז אני אומר אותו קודם.

אם אתם צריכים אטרקציה שרצה ברקע בזמן שאנשים אוכלים, מסתובבים ומצטלמים, מופע במה הוא הכלי הלא נכון, ואני אהיה האדם הלא נכון. במה דורשת שהחדר יעצור. אם החדר לא יכול לעצור, כי זו קוקטייל בגלריה עם שלוש עמדות אוכל וזרימה מתמדת, אז מה שאתם צריכים זה מופע קרוב שעובר בין קבוצות, פורמט אחר לגמרי, עם ציפיות אחרות. אני עושה גם את זה, אבל אז אין שמונה שקרים. יש משהו אחר, וצריך לקרוא לזה בשם.

ועוד מקום שבו אני מציע לא לקחת אותי: אם המטרה של האירוע היא ריקודים, ומישהו הכניס "מופע" ללוח הזמנים כדי למלא רבע שעה בין הופעת הזמר לדי ג'יי. באמצע רצף רקידה, קהל עומד וממתין, מופע חושים נאבק על תשומת לב שאיננה. עדיף להזיז את המופע חצי שעה לפני, כשהאנשים עוד יושבים, או פשוט לוותר עליו ולהשקיע בדי ג'יי טוב יותר. אמרתי את זה ללקוחות ואיבדתי בגלל זה עבודות. זה בסדר. מופע גרוע בחדר לא נכון פוגע בי יותר משעבודה שלא נעשתה.

איך בודקים אם ההתאמה נכונה לפני שסוגרים?

בשיחה הראשונה אני שואל שלושה דברים, ואם אתם מדברים עם אמן חושים אחר, שווה לבדוק אם גם הוא שואל אותם: כמה אנשים, איפה בערב, ומה אתם רוצים שיישאר מהחדר אחרי שהאורות נדלקים. התשובה השלישית היא החשובה. "שיהיה כיף" זו תשובה לגיטימית וקלה לספק. "שהצוות יבין למה הם נופלים בפישינג" זו תשובה אחרת, ומייצרת מופע אחר.

אגב, גם אם אתם לא סוגרים איתי, הבדיקה הזאת תשרת אתכם. היא מפרידה בין מי שמתאים את המופע לחדר לבין מי שמביא את אותן ארבעים דקות לכל מקום.

היופי פה הוא שמופע חושים טוב לא תלוי בציוד. הוא תלוי בתשומת לב. וזה בדיוק הדבר שהחדר שלכם או נותן לו או לא.

אז ההחלטה שאני מציע לכם לקבל השבוע, עוד לפני שאתם מדברים עם מישהו: תסתכלו על לוח הזמנים של האירוע ותסמנו את עשרים הדקות שבהן הקהל באמת יושב ומרוכז. אם המשבצת הזאת קיימת, יש לכם מקום למופע במה. אם היא לא קיימת, השאלה הראשונה שלכם היא לא את מי להביא, אלא אם לפנות לה מקום.

ואם היא קיימת ואתם לא בטוחים בה, מוזמנים לתאר לי את החדר. אני אגיד לכם בכיוון מה שאני חושב, גם אם התשובה היא שזה לא בשבילי.