יום גיבוש עם אמן חושים: מתי זה עובד ומתי לא

מישהו בצוות הזה כבר שלח לכם קישור לסרטון של אמן חושים, נכון? ואתם עומדים מול טבלת אקסל עם לוח זמנים של יום שלם, מנסים להבין לאן זה נכנס. בין ההפוגה לקפה לבין הפעילות של הצוות השני, או אולי בערב, אחרי האוכל, כשכולם כבר מפוזרים.

אני מקבל את השאלה הזאת הרבה. לא "כמה זה עולה" ולא "מה אתה עושה", אלא איפה זה יושב ביום. וזאת בעיניי השאלה הנכונה, כי היום הזה הוא לא אולם אירועים. הוא יום עבודה שהחליט להתחפש.

מה בעצם קורה בחדר כשמביאים אמן חושים ליום גיבוש?

יום גיבוש הוא מצב חברתי מוזר. אנשים שמכירים אחד את השני מהמסדרון פתאום צריכים לשבת יחד על דשא. יש היררכיה בחדר גם אם כולם בכפכפים. מישהו מהצוות החדש עוד לא יודע אם מותר לו לצחוק בקול.

המופע שלי, שמונה שקרים, בנוי בדיוק סביב זה. הוא לא מופע של "תראו כמה אני מדהים", הוא מופע שבו הקהל עושה את רוב העבודה. אנשים מהחדר עולים, חושבים על דברים, מקבלים החלטות. ואז קורה הדבר שבשבילו מזמינים את זה מלכתחילה: סמנכ"ל הכספים והבחור מהתמיכה מגלים שהם צוחקים על אותו רגע.

זה נשמע קטן. תכל'ס זה כל העניין. אתם לא קונים חמישים דקות של בידור, אתם קונים חוויה משותפת שאפשר להזכיר אותה שלושה שבועות אחר כך בסלאק ושכולם יבינו על מה מדובר.

המבנה של המופע עובד בשכבות. מתחילים במשהו שקורה מהר ומוכיח שיש כאן משהו אמיתי, ממשיכים למשהו שדורש שיתוף פעולה של כמה אנשים, ומסיימים בקטע שמערב חלק גדול מהחדר בבת אחת. בין לבין יש דיבור על איך תשומת לב באמת עובדת, כי בואו נודה באמת, אני חוקר תפיסה לפני שאני בדרן, וקשה לי לא לספר לכם איך פספסתם דברים שהיו מול העיניים.

איפה לשים את המופע בלוח הזמנים של האוף סייט?

יש שלושה סלוטים שאני רואה שוב ושוב, והם לא שווים.

• סגירת היום, לפני ארוחת הערב. בעיניי הכי חזק. אנשים עייפים מספיק כדי לוותר על הטלפון, ערים מספיק כדי להיות בפנים, ועוד לא שתו.
• אחרי ארוחת ערב. עובד, בתנאי שיש הפרדה ברורה בין השולחנות לבמה. אם אני מופיע בזמן שמלצרים אוספים צלחות, המופע מפסיד. תמיד.
• אמצע היום, אחרי הצהריים. הכי קשה. הבטן מלאה, הראש בפעילות הבאה, ומישהו מההנהלה עוד עונה למיילים בשורה האחרונה. אפשר לעשות את זה, אבל אני צריך לדעת מראש כדי לבנות פתיחה אחרת.

עוד דבר על לוח זמנים: אני מבקש להיות הפעילות האחרונה בבלוק שלה, ולא באמצע. אם אחרי המופע יש חמש דקות הפסקה ואז הרצאה על יעדי הרבעון, כל הרגש שנבנה מתאדה. עדיף שהמופע יסגור.

ובאשר לאורך: אני עובד בסביבות שעה. אפשר לקצר לארבעים דקות אם הלוח דחוס, אבל מתחת לזה זה כבר משהו אחר, ואני אגיד לכם את זה מראש במקום למכור לכם גרסה מכווצת שלא עושה את העבודה.

מה אני צריך לדעת על המקום לפני שאני מגיע?

ימי גיבוש מתרחשים במקומות משונים. כפר נופש בגליל, לופט בדרום תל אביב, אולם ישיבות בקומה 14, פעם גם מתחת לסככה בשדה בוקר עם גנרטור שרעש כמו מסוק.

שלושה דברים שאני שואל עליהם לפני שאני מאשר תאריך:

• הגברה. אני צריך מיקרופון אלחוטי ורמקול שהחדר שומע. לא בלוטות'. לא רמקול של מצגות. אם אין, אני מביא.
• אור. לא צריך תאורת במה. צריך שיראו את הפנים שלי ואת הפנים של מי שעולה. מופע חושים בחצי חושך זה מופע שהקהל שומע ולא רואה, וחצי מהעבודה שלי היא הבעות.
• ישיבה. אם אנשים פזורים בקשת רחבה של 180 מעלות על דשא, אני מאבד את השליש שבקצוות. עדיף קשת צרה יותר, אפילו אם זה אומר שורות עמוקות יותר.

אני מגיע בדרך כלל שעה וחצי לפני. חלק מזה סאונד, חלק מזה סתם להסתובב, לשמוע איך אנשים מדברים אחד עם השני ולקלוט מי הדמות בחדר שכולם מסתכלים עליה כשמשהו מצחיק קורה. הדמות הזאת שווה לי זהב, ואני לא יכול לדעת מי היא מטבלת אקסל.

מתי עדיף לוותר על מופע במה ביום גיבוש?

הנה החלק שעולה לי כסף להגיד.

יש מצבים שבהם אני פשוט לא ההזמנה הנכונה, ואני מעדיף להגיד את זה בשיחה הראשונה מאשר לגלות את זה יחד אתכם על הדשא:

אם אתם רוצים רקע. יש אירועים שבהם ההנהלה רוצה "משהו נחמד שיקרה בזמן שאנשים אוכלים". זה לגיטימי לחלוטין, וזה פשוט לא מופע במה. לזה עדיף קטעים קצרים בין השולחנות, פורמט אחר לגמרי, ולפעמים בכלל לא אני.

אם החברה באמצע משבר. עשיתי פעם יום גיבוש שבועיים אחרי סבב פיטורים. אף אחד לא סיפר לי. הקהל היה מנומס, צחק במקומות הנכונות, ולא היה שם כלום. זאת אשמתי שלא שאלתי. היום אני שואל: מה מצב הרוח בחברה החודש? אם התשובה כבדה, אפשר עדיין לעשות מופע, אבל אני בונה אותו אחרת ומוריד את הקטעים שדורשים אנרגיה גבוהה מהחדר.

אם הקבוצה קטנה מאוד. מתחת לעשרים איש מופע במה מרגיש מוזר. אין מסה שמייצרת את הגל של תגובה. לקבוצות כאלה יש פורמטים אינטימיים יותר, ואני שמח להסביר מה ההבדל.

אם צריך תרגום סימולטני. מופע חושים חי על ניואנס בשפה. תזמון של מילה. כשיש מתורגמן, התזמון נשבר, והמופע מאבד בערך שליש מהאפקט. אם יש בחדר דוברי אנגלית אני יכול להעביר את כולו באנגלית, וזה עובד מצוין. מה שלא עובד זה שתי שפות במקביל.

איך יודעים שזה עבד?

לא לפי מחיאות הכפיים. מחיאות כפיים תקבלו כמעט תמיד, אנשים מנומסים.

הסימן האמיתי הוא מה שקורה בעשר הדקות שאחרי. אם רואים קבוצות קטנות מתווכחות בקול על איך משהו קרה, ואם מישהו שעלה לבמה מוקף בחמישה אנשים שחוקרים אותו, זה עבד. ואם אחרי שבוע מישהו במשרד עוד קורא לעמית בכינוי שנולד באותו ערב, זה עבד מאוד.

אגב, הדבר שהכי מפתיע מנהלים: העובדים השקטים הם אלה שהכי זוכרים. מי שלא עולה לבמה ולא צועק תשובות הוא לרוב זה שיושב עם זה הכי הרבה זמן אחר כך. אני בונה את המופע גם בשבילם, לא רק בשביל שלושת האקסטרוברטים בשורה הראשונה.

מה כדאי לעשות עכשיו?

לפני שאתם מדברים עם אמן חושים כלשהו, תסגרו לעצמכם שלושה דברים: כמה אנשים בחדר, באיזו שעה המופע יושב ביום, ומה מצב הרוח בחברה בתקופה הזאת. שלושת הנתונים האלה משנים את המופע הרבה יותר מכל שאלה אחרת.

ואם אתם עדיין מתלבטים בין מופע במה לבין פעילות משתפת, שאלו את עצמכם דבר אחד: אתם רוצים שהצוות יעשה משהו יחד, או שהם יראו משהו יחד? שתי התשובות נכונות. הן פשוט מובילות להזמנה אחרת לגמרי, ועדיף לדעת את זה עכשיו ולא ביום שלישי אחרי הצהריים בכפר נופש בגליל.