הזמנת אמן חושים: מה קורה מרגע הפנייה ועד הבמה

אתם כותבים לי הודעה, ומאחוריה יש כבר החלטה שהתקבלה איפשהו בישיבה: השנה עושים משהו אחר. לא להקה, לא סטנדאפיסט. משהו שאנשים ידברו עליו במסדרון ביום שאחרי. עכשיו נשארה השאלה המעשית, זו שאף אחד לא באמת אוהב לשאול בקול: מה בעצם קורה מכאן?

אז בואו נעבור על זה. לא כברושור, אלא כמו שזה נראה מהצד שלי.

מה אני שואל אתכם עוד לפני שאני מדבר על המופע

בואו נודה באמת: רוב הפניות מתחילות ב"יש לנו אירוע ב-X, אתה פנוי?". ואני, במקום לענות מיד, שואל שלוש שאלות שנשמעות משעממות.

מי הקהל. כמה אנשים. ומה קורה בעשרים הדקות שלפני שאני עולה.

השאלה השלישית היא החשובה. מופע חושים לא מתחיל כשאני נכנס לבמה, הוא מתחיל במצב שהחדר נמצא בו. קהל שיצא הרגע מהרצאת סיכום שנה של סמנכ"ל הכספים הוא חדר אחד. קהל שעמד ארבעים דקות בקבלת פנים עם בר פתוח הוא חדר אחר לגמרי. אני מנגן על אותו כלי, אבל הכיוונון שונה.

ואם מישהו אומר לי "אנחנו מעלים אותך אחרי חלוקת הפרסים ובזמן שמגישים קינוחים", אני אומר את זה בפה מלא: זה לא יעבוד טוב. לא כי אני עדין, אלא כי מופע שמבוסס על תשומת לב לא שורד מזלגות.

מה זה שמונה שקרים ולמה זה לא רק אוסף טריקים

המופע שאני מביא לבמה נקרא שמונה שקרים. השם הוא לא כותרת שיווקית, הוא הצהרה: במהלך המופע נאמרים שמונה דברים לא נכונים, וחלקם נאמרים על ידכם.

הרעיון שמחזיק את הכל הוא פשוט. אנחנו משקרים הרבה יותר ממה שנדמה לנו, ובעיקר לעצמנו. אנחנו ממציאים סיבות להחלטות שכבר קיבלנו, זוכרים דברים שלא קרו, ומשוכנעים שבחרנו בחופשיות בדיוק ברגעים שבהם הכי קל להשפיע עלינו. המופע לוקח את זה ומראה את זה עליכם, בזמן אמת, מול חמש מאות עדים.

מבחינת מבנה, זה לא רצף של קטעים שאפשר לערבב. יש קו שמתחיל בקטן, עם משהו שנראה כמו משחק חברה, ונגמר במקום אחר לגמרי. הסדר הוא לא נוחות, הוא ההבדל בין קהל שמוחא כפיים לקהל ששותק שנייה וחצי לפני שהוא מוחא כפיים. השתיקה הזו היא כל העניין.

אורך המופע נע בין חמישים לשישים דקות. יש גרסה מקוצרת של עשרים וחמש דקות לאירועים שבהם הבמה משותפת עם דוברים, ואני אומר בכנות שהיא פחות טובה. אפשרית, עובדת, אבל פחות טובה. חלק מהקטעים החזקים דורשים בנייה של עשר דקות, ובלי הבנייה נשאר רק האפקט.

מה אני צריך מכם מבחינה טכנית

הרשימה קצרה, וזה בכוונה. אני עובד עם מינימום.

• מיקרופון אלחוטי, רצוי מדונה. עם מיקרופון ביד אני מאבד יד אחת, ובמופע הזה שתי הידיים עובדות.
• שטח במה של שלושה מטר על שניים וחצי לפחות, כי אני יורד לקהל ועולה בחזרה.
• שולחן קטן בצד, גובה רגיל. לא במרכז.
• תאורה קדמית שמאירה את הפנים שלי ואת הפנים של המתנדבים. אם אפשר, קצת אור על הקהל, לא חושך מוחלט.
• ארבעים וחמש דקות לפני הקהל, לסאונד ולסידור.

אין מסך, אין וידאו, אין מוזיקה שצריך להפעיל בטיימינג מדויק. אם יש מסכי הגברה באולם גדול זה מצוין, אבל זה לא תנאי. תכל'ס, המופע הזה עלה בחדרי ישיבות עם תאורת פלורוסנט ובאולמות עם מאה עשרים מטר של במה, והוא שרד את שניהם.

לכמה אנשים זה מתאים, ומתי זה כבר יותר מדי

הטווח שבו המופע עובד הכי טוב הוא בין שמונים לשמונה מאות איש. מתחת לשמונים זה עדיין נהדר, ואפילו אינטימי יותר, אבל אז אני משנה קטעים כי אין לי מספיק מסה של קהל לחלק מהעבודה.

מעל שמונה מאות אני מתחיל להיות זהיר, ושואל שאלה אחת: יש מסכים? כי מופע חושים חי על פרצוף. על הרגע שבו מתנדבת מבינה מה קרה, וזה נראה בעיניים שלה. בלי מסכים, השורה ה-25 רואה כתם. עם מסכים, השורה ה-25 רואה בדיוק את מה שהשורה הראשונה רואה, ומזה נולד הרעש בחדר.

אני עובד גם על דוכנים בתערוכות, שזה עולם אחר לגמרי עם חוקים אחרים, אבל כשמדובר בבמה, המשוואה פשוטה: קהל גדול דורש תשתית. אם התשתית לא שם, עדיף להזמין אמן חושים למופע קטן וטוב מאשר למופע גדול ובינוני.

מתי כדאי לכם לא להזמין אותי

זה החלק שכולם מדלגים עליו באתרים, אז בואו נעצור בו רגע.

אל תזמינו אותי כרקע. אם המטרה היא שיהיה משהו נחמד שקורה בזמן שאנשים אוכלים ומדברים, אני הבחירה הלא נכונה, ואגיד לכם את זה בשיחה הראשונה. יש אמנים שעושים את זה מצוין ואני מעריך אותם, זו פשוט לא העבודה שלי.

אל תזמינו אותי לילדים מתחת לגיל אחת עשרה. המופע נשען על מודעות עצמית, על היכולת לתפוס את עצמך טועה. ילד בן שמונה נהנה מקסם, אבל השכבה השנייה עוברת לו מעל הראש, ובלי השכבה השנייה נשאר חצי מופע.

ואל תזמינו אותי אם מה שאתם באמת מחפשים זה מישהו שיוכיח שיש לו כוחות על. אני אומר בפירוש, על הבמה, שאין לי. אני עובד עם קשב, עם שפת גוף, עם הדרך שבה המוח שלנו ממציא ודאות מתוך כלום. מי שמחפש מיסטיקה יצא מאוכזב, ומי שמחפש להבין למה הוא בטוח בדברים שהוא בטוח בהם יצא עם משהו.

איך זה נסגר בפועל

שיחה. לא טופס.

אני מעדיף לדבר עשר דקות בטלפון לפני שסוגרים משהו, כי בעשר הדקות האלה מתגלים הדברים שמשנים את המופע. שהמנכ"ל פורש. שהחברה עברה שנה קשה ואף אחד לא רוצה לצחוק על יעדים. שיש שם מנהל מכירות שכולם אוהבים ובדיוק הוא המתנדב המושלם (לא, אני לא מתאם מראש עם מתנדבים, וזו אחת הסיבות שהשיחה הזו חשובה).

אחרי השיחה אני שולח סיכום כתוב: מה המופע, כמה זמן, מה אני צריך, מה העלות. בלי כוכביות. אם יש נסיעה ארוכה או לינה, זה כתוב שם ולא צץ אחר כך.

ביום האירוע אני מגיע מוקדם, מוצא את איש הסאונד לפני שהוא מוצא אותי, ועושה חזרה קצרה על שני קטעים. היופי פה הוא שרוב העבודה שלי כבר נעשתה בשיחה שבועות קודם. מה שנשאר על הבמה זה רק לבצע.

אז מה עכשיו

לפני שאתם פונים לאמן חושים כלשהו, שבו דקה ותענו על שאלה אחת: מה אתם רוצים שיקרה בחדר בשלוש הדקות שאחרי שהמופע נגמר?

אם התשובה היא "שיהיה נעים", יש הרבה פתרונות טובים וזולים יותר ממני. אם התשובה היא שאנשים יסתובבו אחד לשני ויתחילו לריב על מה בדיוק קרה שם, ומישהו יגיד "רגע, אבל אני בחרתי את המספר", ומישהו אחר יגיד "לא בחרת", אז אנחנו מדברים על אותו דבר.

וזו החלטה שאתם יכולים לקבל היום, גם בלי לדבר איתי.