אמן חושים מצחיק: 45 דקות שהצחוק בהן לא מתוכנן

אתם מחפשים משהו לאירוע, ראיתם כבר כמה סרטונים של אמני חושים, וכולם נראים קצת אותו דבר: תאורה כחולה, מוזיקה דרמטית, מישהו עוצם עיניים וחושב חזק. ואתם אומרים לעצמכם, רגע, אבל זה ערב של חברה. אנשים באו לצחוק, לא להיכנס לסרט מתח.

אז אתם מקלידים "אמן חושים מצחיק" ומקווים לטוב.

אני מבין בדיוק מאיפה זה מגיע. ואני רוצה לענות על זה בכנות, כי התשובה קצת פחות מחמיאה לי ממה שהייתם מצפים.

מה הופך מופע חושים למצחיק?

בואו נודה באמת: רוב הצחוק במופע חושים טוב לא מגיע מבדיחות שכתבתי מראש.

הוא מגיע מהאדם שעומד לידי.

כשמישהו מהקהל עולה לבמה וקורה לו משהו שהוא לא מצליח להסביר, הגוף שלו מגיב לפני הפה. הוא צוחק. הוא מסתובב לחברים שלו במבט של "אתם רואים את זה?". הוא מקלל בשקט. 400 איש באולם צוחקים איתו, לא עליו, וזה ההבדל היחיד שבאמת חשוב. אני לא עושה הומור על חשבון מי שעולה אליי. אף פעם. מי שעומד לידי על הבמה יוצא משם נראה טוב יותר ממה שנכנס, זה תנאי סף.

מה שזה אומר זה שהתפקיד שלי הוא לא להיות סטנדאפיסט. התפקיד שלי הוא לייצר את הרגע שהצחוק נולד בו, ואז לא להרוס אותו בכך שאדבר יותר מדי.

זה נשמע פשוט. תכל'ס זה החלק הכי קשה במקצוע.

למה חלק מהמופעים נשמעים כל כך רציניים?

כי הרבה מאיתנו למדנו את הז'אנר מהצד התיאטרלי שלו. מנטליזם קלאסי בנוי על מסתורין, ומסתורין אוהב שקט. אז יוצא מופע שהוא מרשים, לפעמים מרשים מאוד, אבל הקהל יושב עם הידיים שלובות ומחכה שייגמר.

אני עובד אחרת. המופע שלי בנוי על מה שאני קורא לו שמונה שקרים, שמונה הנחות שהמוח שלנו עושה בלי לבקש רשות: שאנחנו בוחרים חופשי, שאנחנו זוכרים נכון, שאנחנו שמים לב למה שקורה מולנו. כל חלק במופע מפרק אחד מהם.

והיופי פה הוא שכשאתה מפרק לאדם הנחה בסיסית על עצמו, התגובה הטבעית היא לא פחד. היא צחוק. צחוק של תדהמה. זה הרגע שבו אתה תופס את עצמך שעבדו עליך, ובמקום לכעוס אתה מתפוצץ.

אז המופע מצחיק, אבל לא בגלל שהוספתי לו פאנצ'ים. בגלל שהחומר עצמו מייצר את זה.

45 דקות, וכמה מהן הקהל באמת צוחק?

המופע המלא שלי הוא 45 דקות. בפורמט קצר יותר, בערב שבו אני חלק מרצף (אחרי ארוחה, לפני די.ג'יי) הוא יורד ל-30 או 40.

בתוך 45 הדקות האלה יש בערך חמישה או שישה רגעים שאני יודע מראש שיפילו את האולם. לא בגלל שאני גאון, אלא בגלל שראיתי אותם עובדים מאות פעמים במבנים שונים של קהל. יש ביניהם קטעים שקטים לגמרי, ואת אלה אני צריך בדיוק כמו את הצחוק. מופע שצוחקים בו ברצף 45 דקות הוא מופע מתיש. הקהל מאבד את היכולת להתרשם.

הקצב הוא הדבר. עולה, יורד, עולה גבוה יותר.

אגב, אחד הדברים שלמדתי בדרך הקשה: הבדיחה הכי טובה שלי במופע היא בדיחה שלא אני אומר. אני רק בונה לה את המסלול ונותן למישהו אחר לקלוע. זה מרגיש נדיב. זה גם פשוט עובד טוב יותר.

לאילו אירועים המופע הזה מתאים?

בקצרה, כדי שתוכלו לסרוק:

• אירועי חברה וערבי לקוחות, במיוחד כשצריך משהו שמחבר בין מחלקות שלא מדברות
• ימי גיבוש וכנסים, בדרך כלל בסוף היום כשכולם כבר מותשים מהרצאות
• אירועים פרטיים: ימי הולדת עגולים, מסיבות בבית, ערבי חברים
• חתונות, בחלון זמן מדויק שכדאי לתכנן מראש
• בר ובת מצווה, עם התאמה רצינית לגיל של ילד או ילדה שבמרכז

בכל אחד מאלה המופע נראה קצת אחר. באירוע חברה אני יכול להשתמש בשמות של אנשים מהארגון ובדברים שקרו בשנה האחרונה, וזה מכפיל את הצחוק. במסיבה פרטית בסלון, מול 40 איש, ההומור הופך אינטימי ושקט יותר כי כולם מכירים אחד את השני ממילא.

מתי אני לא האדם הנכון?

הנה החלק שעולה לי משהו לכתוב.

אם אתם צריכים בעיקר צחוק, ורק צחוק, תזמינו סטנדאפיסט. באמת. אדם שכל האימון שלו במשך שנים הוא בניית פאנץ' יצחיק אתכם יותר ממני לדקה. אני אמן חושים שהמופע שלו מצחיק, ולא קומיקאי שעושה קסמים בצד. ההבדל הזה חשוב, כי אם תבואו עם הציפייה הלא נכונה, תצאו מאוכזבים ממופע טוב.

אני גם לא מתאים כשמבקשים ממני להצחיק על חשבון עובד מסוים, או לשלב "הפתעה" שבה המנכ"ל מקבל מכה קומית. זה נגמר רע בסטטיסטיקה מצוינת, גם אם בחדר הישיבות זה נשמע מעולה.

ועוד משהו: קהל תחת השפעת אלכוהול כבדה, בשעה מאוחרת מדי, עם מוזיקה שכבר מתנגנת מאחור. אפשר לעשות שם מופע. הוא פשוט לא יהיה המופע שבגללו הזמנתם אותי. בחתונות במיוחד, החלון הנכון הוא לפני שהריקודים פותחים, לא באמצע.

מה זה עושה למחיר?

לא אמציא לכם מספר בכתבה, כי כל אירוע נראה אחרת. אבל אני כן יכול להגיד מה מזיז את המחיר, וזה הוגן יותר מכל מספר שאזרוק לאוויר:

• אורך המופע: 30 דקות ו-45 דקות הן שתי עבודות שונות
• גודל הקהל: 50 איש בסלון מול 600 באולם משנה הכל, כולל ציוד
• מרחק ונסיעה: הופעה בצפון או באילת מוציאה לי יום שלם מהיומן
• יום בשבוע: אמצע שבוע לעומת חמישי ושבת
• התאמה אישית: כמה עבודת הכנה נכנסת פנימה לפני הערב

אני נותן טווח ברור כשמדברים, ולא אחרי שלושה מיילים. זה סוג הדבר שעדיף לסגור בשיחה של שבע דקות.

איך יודעים מסרטון אם זה באמת מצחיק?

בקושי. סרטון של 40 שניות בנוי כדי להיראות טוב, לא כדי להיות מדויק.

אבל יש דבר אחד שאפשר לבדוק: אל תסתכלו עליי. תסתכלו על האנשים בקהל. האם הם צוחקים ביחד או שכל אחד צוחק לבד? האם מי שעל הבמה נראה בטוח או נראה נבוך? אם רואים אדם אחד מהקהל שמחזיק את הראש בשתי ידיים וצוחק, זה סימן טוב בהרבה מכל כיתוב על המסך. אני אמן חושים כבר מספיק שנים כדי לדעת שהמדד האמיתי היחיד הוא מה קורה בפנים של מי שצופה.

ודבר שני, פחות נעים: תשאלו את מי שהזמין לפניכם אם הקהל דיבר על זה למחרת. צחוק הוא מיידי. זיכרון הוא מה שנשאר.

מה עכשיו

אם אתם מתלבטים בין מופע חושים לבין משהו אחר, ההחלטה שאני מציע לכם היא לא "להזמין או לא". היא פשוטה יותר: תחליטו קודם מה אתם רוצים שאנשים יגידו במסדרון למחרת. אם התשובה היא "היה מצחיק", יש אופציות טובות שאינן אני. אם התשובה היא "לא הבנתי איך הוא עשה את זה, ולא הפסקתי לצחוק", אז אנחנו כנראה מדברים על אותו דבר.

תשלחו לי תאריך, עיר, וכמה אנשים צפויים להיות בחדר. דרך עמוד הצור קשר או בוואטסאפ, מה שנוח לכם. עם שלושת הפרטים האלה אני כבר יכול להגיד לכם משהו אמיתי.