ירושלים, אולמות אבן וקהל מעורב: מופע חושים בעיר
אתם מחפשים אמן חושים לאירוע בירושלים, וכנראה כבר גיליתם שהחלק הקשה הוא לא למצוא מישהו. הוא להבין מה בעצם משתנה כשהאירוע קורה שם ולא במרכז.
אז בואו נודה באמת: המופע עצמו לא משנה את הטקסט שלו לפי עיר. אני לא מוסיף בדיחות על הרכבת הקלה ולא מחליף קלפים בכיפות. מה שכן משתנה זה כל מה שמסביב, והדברים שמסביב הם בדיוק מה שקובע אם הקהל בשורה האחרונה שומע את השורה שמפילה את המופע או מפספס אותה.
מה הכי משפיע על מופע חושים בירושלים?
אקוסטיקה. תכל'ס, זה מה שזה.
הרבה מהחללים היפים בירושלים בנויים אבן. קמרונות, תקרות גבוהות, קירות קשים בלי שום דבר שסופג. חלל כזה נראה מדהים בתמונות ומחזיר קול לפעמים שתי שניות אחרי שאמרתי אותו. במופע מוזיקלי זה נשמע עשיר. במופע שכולו מילים, ובעיקר מילים של אנשים מהקהל שמדברים למיקרופון בפעם הראשונה בחיים שלהם, זה אסון קטן.
שמונה שקרים, המופע שאני מעלה, בנוי סביב שיחה. אני אומר משפטים שחלקם נכונים וחלקם לא, והקהל מנסה להחליט. אם המשפט מגיע לאוזן מרוח, ההחלטה מתפרקת. לכן בחלל אבן אני מבקש שני דברים פשוטים: רמקולים קדימה ולא לתלייה במרכז התקרה, ומיקרופון יד אלחוטי שני שיעבור בקהל במקום שאנשים יצעקו מהמקום. הצעקה נשמעת נהדר לחמש שורות ראשונות ונעלמת מהשורה השישית.
אני מגיע לסאונדצ׳ק שעה לפני הפתיחה, ובחלל אבן אני מבקש להקדים את זה. לא כי אני נודניק (אני קצת), אלא כי בחלל כזה ההפרש בין הגדרה טובה להגדרה בינונית של המערכת הוא ההפרש בין מופע שעובד לבין מופע שהקהל מנומס בו.
למה זה משנה מתי האירוע מתחיל?
בירושלים אני רואה דפוס שחוזר: אירועים מתחילים מוקדם יותר וגם נגמרים מוקדם יותר. חלק מהאורחים נוסעים חזרה למרכז, חלק שומרי מסורת ומסתכלים על השעה, וביום חמישי בערב הכביש עושה את שלו. המשמעות המעשית היא שהחלון שלי מצטמצם.
אני מבקש מהמפיק או מבעל האירוע להגדיר לי שעת עלייה אמיתית, לא שעה שרשומה בלוח הזמנים. ההבדל ביניהן בממוצע הוא עשרים דקות, ולפעמים ארבעים. אם המופע נדחק לרגע שבו חצי מהאולם כבר לובש מעילים, שום דבר שאני עושה על הבמה לא יתקן את זה.
הכלל שאני עובד לפיו: המופע צריך לקבל 45 עד 60 דקות רצופות, בלי הגשה של מנה באמצע ובלי ברכה שנדחפת פנימה. לא כי אני עדין. כי החלק האחרון של שמונה שקרים תלוי בכך שהקהל זוכר מה נאמר בדקה השביעית, ומלצר עם צלחות מוחק זיכרון טוב יותר מכל דבר שאני מכיר.
הקהל בירושלים באמת שונה?
לא בצורה שאפשר לצייר בקו אחד. ירושלים היא לא קהל אחד.
מה שכן קורה שם יותר מאשר במקומות אחרים זה קהל מעורב. באותו אולם יושבים חילונים, דתיים, אנשים שגדלו באנגלית ומדברים עברית טובה אבל חושבים באנגלית, ולפעמים שלוש קבוצות גיל שאין להן שום התייחסות משותפת. זה מצוין בשבילי, אגב. מופע שעוסק בשקר ובאמת לא צריך שהקהל יסכים על כלום כדי לעבוד. הוא צריך שכולם יבינו את המשפט.
הנקודה הרגישה היא דוברי אנגלית. אני עובד בעברית. אם יש בקהל עשרה אנשים שהעברית שלהם חלקית, הם ייהנו מהאווירה ויפספסו את הליבה, וזה עדיין אירוע מוצלח. אם הם שליש מהאולם, זו כבר בעיה אמיתית שצריך לדבר עליה מראש ולא לגלות בערב עצמו.
לגבי רגישות דתית: אני נשאל על זה הרבה, ובעיניי התשובה פשוטה. אני לא מציג את עצמי כמי שיש לו כוחות. אני עובד עם קשב, שפת גוף, סטטיסטיקה של החלטות אנושיות והרבה מאוד עבודה מוקדמת. אני אומר את זה בפה מלא על הבמה. בקהל דתי זה בדרך כלל מה שמוריד את המתח בשנייה הראשונה, ולכן אני לא מוותר על זה גם כשלא מבקשים.
מה החלל צריך לתת לי, בפועל?
רשימה קצרה, וזה באמת הכל:
- קו ראייה. הקהל הרחוק ביותר עד כ־15 מטר ממני. מעבר לזה צריך מסך, ומסך הוא כבר החלטה של הפקה ולא בקשה שלי.
- במה מוגבהת או קהל מדורג. אחד מהשניים. אולם ירושלמי יפה עם רצפה שטוחה וקהל של 200 איש הוא חלל שבו חצי מהאנשים רואים עורף.
- תאורה על הפנים. לא צבעים, לא ווש כחול. שמונה שקרים עובד כי רואים מתי אני מהסס. בתאורה אווירתית לא רואים כלום.
- שקט יחסי מהצדדים. חצר פתוחה שנשפכת לבר פעיל היא חלל שאני צריך להתחרות בו, ואני מפסיד לבר בכל פעם.
ובקשה אחת שלא קשורה לבמה: חניה. בירושלים אני מקדים בהתאם, ואם יש חניון סגור לאורחים שווה להגיד לי איפה הפריקה. הצטלמתי מספיק פעמים עם מזוודה על מדרגות אבן.
מתי עדיף לא להזמין אותי?
יש כמה מקרים שבהם התשובה הכנה שלי היא לא, וזה תמיד עדיף שיצא ממני מוקדם.
אם האירוע הוא קבלת פנים ארוכה בחצר, בעמידה, בלי ישיבה ובלי מוקד, אני לא הפתרון. שמונה שקרים הוא אמן חושים שעובד מהבמה ודורש קהל שיושב וחושב יחד. בקבלת פנים אנשים נכנסים ויוצאים, וזה בסדר גמור, פשוט לא בשבילי.
אם המופע מתוכנן לרבע שעה בין נאום לקינוח, גם לא. אני יכול לעשות רבע שעה, אבל מה שיוצא זה גרסה קטנה שלא מצדיקה את מה שאתם משלמים עליה.
ואם רוב הקהל לא דובר עברית שוטפת, אני אגיד את זה בשיחה הראשונה. עדיף שתשמעו את זה ממני מאשר תגלו את זה מהשורה השלישית.
איך מחליטים?
לפני שאתם מדברים עם מישהו, לכו לחלל שבו האירוע יתקיים. עמדו במקום שבו תעמוד הבמה, ותגידו משפט בקול רגיל. אחר כך לכו לשורה האחרונה ותבקשו ממישהו לומר את אותו משפט.
אם שמעתם אותו נקי, אתם במקום טוב, וכל שיחה איתי או עם כל אחד אחר תתחיל מנקודה הגיונית. אם שמעתם הד, יש לכם החלטה לקבל: או מערכת הגברה רצינית יותר, או להזיז את המופע לחלק אחר של הערב, או לוותר על החלל היפה לטובת חלל שעובד.
מה שזה אומר זה שההחלטה הראשונה שלכם היא לא מי מופיע. היא איפה, ומתי בדיוק בתוך הערב. בשורה התחתונה, את המופע אני מביא. את השקט, את הכיסאות ואת עשרים הדקות שלא נדחסות, רק אתם יכולים.
אז מה יש לכם באולם: אבן או קהל מדורג? תבדקו, ומשם נדבר.